כולנו רוצים להיות בריאים, חזקים ומאושרים עד יומנו האחרון ולדחות אותו ככל הניתן. כל אחד רוצה להזדקן בלי להרגיש שהוא זקן. על כך אין ויכו...
כולנו רוצים להיות בריאים, חזקים ומאושרים עד יומנו האחרון ולדחות אותו ככל הניתן. כל אחד רוצה להזדקן בלי להרגיש שהוא זקן. על כך אין ויכוח. אלא שישנו תהליך אחד שלצערנו יבוא עלינו – ההזדקנות.
אז איך מתמודדים עם תהליך ההזדקנות?
הנחת המוצא של הרפואה בהתמודדות עם ההזדקנות היא שאם נרפא את המחלות, או לפחות נצליח לשמור אותם יותר זמן בקונטרול , נאריך בכך את תוחלת החיים שלנו. היום יודעים שזה לא כל כך עובד מאחר ועל ידי הטיפול במחלות כשלעצמן לא נותנים פתרון למנגנונים של ההזדקנות. אם הצלחנו להוריד מחלה אחת על ידי טיפול אגרסיבי בה, מחלה אחרת תופיע במקומה.
עתידני הטכנולוגיה הרפואית מוכרים לנו חלומות על עתיד בו יזריקו לנו תאי גזע צעירים ויחליפו בגופנו חלקים פגומים - בקיצור יתקנו את הגוף שלנו ובכך יאריכו את חיינו. אך ספק אם נגיע ל"אחרית הימים" הביולוגית הזו בתקופת חיינו. וגם כשאלה יתגשמו, ספק אם בכך תעלם בעיית ההזדקנות. זו היא בעיה סבוכה מדי, שגם המדע של ימינו עדיין לא מבין אותה עד תומה.
כיום גם ברפואה מכירים בכך שהגורמים להאטת תהליך ההזדקנות לא ממוקדת רק בגורמים הביולוגיים, אלא גם, ואולי אף בעיקר, בגורם האנושי ההתנהגותי, האדם הוא הקובע את תוחלת חייו לא פחות ואף יותר מהמערכת הרפואית. אנחנו הנהגים של מכונית תהליכי ההזדקנות שלנו. לכן מציעים לנו כסגולה לאריכות חיינו להפסיק לעשן, לעסוק בספורט, לשמור על משקל גוף תקין, לאכול רק תזונה בריאה ולהוריד ככל האפשר את הסטרס מחיינו.
אך מפתח המאסטר להארכת תוחלת החיים בתפקוד היא האישיות .
התגליות המפתיעות והחשובות של 'הרזרבה הקוגניטיבית' ו'הרזרבה המוחית' אותם וכיצד משיגים אותם, תיארתי והסברתי בספרי 'עת התבונה – הגיל החדש בחיי האדם' ותגלית 'הרזרבה החיסונית', אותה תיארתי בפוסט האחרון, הן עדויות מחקריות מוכחות לכך שהאישיות שלנו ואורח החיים שאנחנו מצליחים לקיים באמצעות אותה אישיות, הם 'מפתח המאסטר' של איכות ותוחלת החיים לאחר גיל היציאה לגמלאות.
מה היא האישיות?
האישיות נקבעת על פי קבוצה מאורגנת אך גמישה של ארבעה מאפיינים של האדם – כיצד הוא מתפקד גופנית, שכלית, רגשית וחברתית וכיצד השילוב האישיותי שהוא מצליח ליצור ביניהם משפיע על הכרתו, דחפיו והתנהגותו במצבים קשיים ומשברים חדשים שהוא מתנסה בהם. ובהזדקנות יש הרבה כאלה.
הפסיכולוגים איתרו שתי תקופות קריטיות לגיבוש מחדש של האישיות בחיי האדם - הילדות המוקדמת והנערות. הילדות המוקדמת בה התינוק צריך לבצע תהליך של הפרדות (ספרציה) מאמו ולהתחיל לגבש את אישיותו כישות עצמאית ונפרדת (אינדיבידואציה), והמעבר מהנערות לבגרות בה האדם צריך לגבש מחדש את אישיותו כאדם בוגר ואחראי המקים את הקן המשפחתי שלו ומשתלב בעולם העבודה.
אולם עתה, נוכח העלייה הדרמטית בתוחלת החיים המותירה לאדם עוד כ- 20 שנות חיים לאחר גיל היציאה לפנסיה, הוא נדרש לתהליך חדש, שלישי, של הפרדות (ספרציה), הפעם מתקופת הבגרות, ועיצוב מחדש (אינדיבידואציה), של אישיותו לקראת תקופת החיים החדשה בחייו – תקופת התבונה. אדם שאינו עובר בהצלחה תהליכים אלה, לא יצליח לגייס לעצמו את המאיצים האישיותיים של הנחישות, המשמעות, והעניין החדש בחיים, הנדרשים להתמודדות גמישה עם נסיבות החיים שלאחר גיל היציאה לפנסיה והוא יתחיל לחוות הזדקנות מנטלית והתדרדרות גופנית מואצת לזקנה.
התהליך השלישי הזה של עיצוב האישיות מחדש הוא קשה יותר לביצוע משני התהליכים הקודמים. בעוד שבקודמים הסביבה החברתית המקיפה אותנו מנחה אותנו כיצד לעבור אותם ורובנו מצליחים ל"להחליק" לתוכם, לא כך בתהליך הספרציה-אינדיבידואציה השלישי. החברה המקיפה אותנו עדיין מתעלמת מהצורך של האדם לעבור תהליך כזה ואנחנו מוצאים את עצמנו לבד עם עצמנו, נדרשים ללמד את עצמנו כיצד לבצע תהליכים אלה בצורה אישית מודעת ובמידה רבה אף בניגוד למסרים שהחברה והסביבה הקרובה מעבירים לנו.
בספרו עת התבונה– הגיל החדש בחיי האדם, צבי לניר מנסה להקנות לקוראים את הידע על העקרונות ליצירת 'מפתח המאסטר' אישי לשיפור הבריאות, התפקוד, איכות החיים ותוחלת החיים שלכם.
לעוד פוסטים, מאמרים ורכישת הספר 'עת התבונה' - לחצו כאן
תגובות