הייתה זו שעת בוקר מוקדמת מדי, בתחילת שנות החמישים, כשקולות ריסוק חזקים עלו מהרחוב והעירו את תושבי השכונה, אבי, העולה החדש אפרים קישון, ...
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת מדי, בתחילת שנות החמישים, כשקולות ריסוק חזקים עלו מהרחוב והעירו את תושבי השכונה, אבי, העולה החדש אפרים קישון, זינק החוצה אל הרחוב, רק כדי לראות פועל גדול ומרושל, עם פטיש אוויר ענק בידו, עומד באמצע הכביש והורס אותו בשיטתיות. השכנים הנרגנים שיצאו החוצה קיללו את העיריה שהורסת את הכביש מול ביתם, אבי גם קילל, אבל בהונגרית, כי הוא עדיין לא ידע לדבר עברית כהלכה. לפתע חלפה בראשו מחשבה מרדנית: "אולי זה לא עובד של העיריה אלא משוגע שגנב פטיש אויר והחליט סתם כך מתוך משיכה חולנית לקדוח פה באמצע הכביש שלנו ..."
אם מישהו היה לוחש ברגע זה על אוזנו של אבי, שהאירוע הזה עומד להיות עבורו תחילתה של יצירה הומוריסטית היסטרית שתכבוש את המדינה והעולם, הוא היה חושב שמדובר במשוגע.
את ההומורסקה –"אגדה על תעלה בתל-אביב" - שכתב בעקבות האירוע הטראומטי, פרסם העיתון דבר בשנת 1951 – בהמשך היא הופיעה גם בספרו הראשון אלף גדיא וגדיא . מדובר על משוגע הבורח ממוסד סגור, גונב פטיש אוויר ומתחיל לחפור באמצע הרחוב הראשי ביותר בעיר. המשטרה ופקידיי העיריה, במקום לאשפז אותו מיידית, משתפים איתו פעולה מתוך רפלקס אוטומטי, משולב בבילבול, טימטום ומשחקי אגו וכוח, המאפיינים כל כך את הבירוקרטיה והשלטון בארץ ובעולם.
הייתה זו שעת צהריים חמימה בשנת 1968 כשמשפחתי ואני יצאנו מהמסעדה ההונגרית האוטנטית "קיש-פיפה" - המקטרת הקטנה ( קיש זה קטן בהונגרית וזו בעצם גם הסיבה שאני נקרא קישון כי פקיד הנמל החליף את שמו של אבי מ: קיש-הונט לקישון), הלכנו ברגל עד לקולנוע אלנבי , שם נעמד אבי פרש זרועותיו לצדדים ואמר לנו – בעוד כמה חודשים אני הולך לבנות את הקולנוע הזה ומאה ושמונים מטר מרחוב אלנבי, באולפני הרצליה.
כל אדם שקול היה חושב שנתקל במגלומן חסר הגיון, אבל אני כילד בן 11 התייחסתי להצהרה הזאת כהגיונית מאוד, כי היה לי ברור, כמו כמעט לכל ילד, שאבי הוא כול יכול.
קאט –
פועלים חסונים בגופיות עזרו לי לטפס על המבנה הרופף העשוי פיגומים, צינורות ולוחות דיקט . הצלחתי במאמץ מה להגיע למרפסת המאולתרת שם חיכתה לי שם כבר משפחתי המאומצת. הנוף שנשקף לעיני היה מפחיד – רחוב אלנבי בתל-אביב, הרוס, מחורץ בחפירות וערמות עפר ואבנים בכל פינה, ודחפורים גדולים ממשיכים לחפור בו תעלה לכיוון הים.
זו הייתה התפאורה של הסרט "תעלת-בלאומילך" שנבנתה על מגרש החניה של אולפני הרצליה. את הסרט כתב ביים והפיק אבי, בשנת 1969, וכך גם זכיתי אני לתפקיד קטן בסרט הגדול הזה .
כל הילדות אבי רדף אחרי ואחרי אחי עמיר ואחותי רננה עם מצלמת ה 8 מ"מ שלו, הוא ביקש שנתארגן בפוזות ומצבים שונים לפי הוראות הבימוי שלו – מדי מוצ"ש ראינו בהתלהבות את הסרטים הערוכים בהם כיכבנו – ככה הוא למד לבד איך לעשות סרטים.
ההצלחות של אבי עם שני סרטיו הראשונים: סאלח שבתי וארבינקא, נתנו לו את הביטחון שהוא יוכל לכתוב לביים ולהפיק סרט עתיר השקעה ותקציב – "תעלת בלאומילך" – הסרט הוצג לראשונה בישראל בדיוק לפני 50 שנה ב- 15-03-1969.
אני זוכר בזמן החזרות והצילומים, את בומבה צור, אשר שיחק את המטורף בלאומילך, בכותונת המשוגעים שלו עומד מול אבי ומקשיב להסבריו – הוא היה צריך ללמוד להפעיל את פטיש האוויר הכבד בלי שזה יקדח לו ברגל , זה לא היה פשוט ודרש אימון ארוך.
בשלב יותר מאוחר בצילומים הגיעה אחי עמיר יחד עם כל הגן שלו להצטלם לסרט – אחי, בגלל היותו ג'ינג'י יפה עיניים, נבחר לשבת על פטיש האוויר. הוא היה מפוחד ולא הבין את גודל המעמד – אבל בסוף נכנס לאווירה הכללית המשעשעת שהייתה על הסט ונראה נהנה מכל ההמולה שסביבו.
שייקה אופיר שזה היה לו התפקיד השני בסרט של אבי, בתור שוטר, התגלה כבר ככוכב גדול – תפקיד זה סלל את דרכו להופעה המופתית והגאונית שלו בסרט – השוטר אזולאי. בהפסקות בין הצילומים שייקה היה משעשע את השחקנים והניצבים בכל מני הצגות פנטומימה קטנות ומצחיקות.
בזמן הצילומים, אני זוכר סצנה אחת שבה ראש העיר נמוך הקומה מדלג ועובר יחד עם אנשי משרדו על ערמות העפר הנערמות ברחוב ולפתע הוא נופל ונבלע בתעלה - אני, שעמדתי סמוך וצפיתי בצילומים, צחקתי בקול רם, רם מדי, מה שגרם לביטול הצילום של הסצנה והתחלתו מחדש. אבי הסביר לי בחומרה, שכל הפסקה כזו פרושה הרבה כסף – אני קיוויתי שלא יורידו לי את הסכום מהמשכורת הדלה שקבלתי על תפקידי הקטן.
מה שרבים לא יודעים עד היום - בתכנון המקורי לא הייתה אמורה להיחפר תעלה אמיתית עם מים, אלא רק צילום של דגם מוקטן של חלון בית המשפט. המים היו אמורים להיות מותזים לתוך הדגם עם צינור מכבי-אש. אבל בחדוות העשייה ומתוך הכרה שהסרט הולך להיות מוצלח ורווחי מאוד, אבי והמפיקים השותפים, גייסו עוד קצת כסף ממשולם ריקליס, כדי לחפור במקום תעלה אמיתית, לדפן אותה בנילונים ולצקת לתוכה מים רבים. ככה סיום הסרט היה גרנדיוזי ואבסורדי לתפארת, וכלל שחיינים מחליקי סקי מים, דייגים ומשט של סירות מנוע. זה נתן לסרט תנופה ועוצמה.
מעבר לצחוק הרב ולהומור השופע, הסרט מצליח לרגש ולהעלות מחשבות ולהציג את סיפורו של האזרח הקטן מול המנגנון השלטוני המסובך והמתוסבך, תוך כדי ביקורת על מנהיגנו אשר בעזרת צבא הפקידים והבירוקרטים שלהם, ממררים את חיינו לא מעט.
ד"ר רפי קישון, מרצה רב-תחומי,
להזמנת ההרצאות:
054-7475599 rafi@kishon.com
תגובות