ואז פתאום אמא שלי מתה

דבורה עומר ההורים שלנו תמיד שם. מהרגע שאנחנו זוכרים את עצמינו. אף פעם לא האמנתי שזה ישתנה. ההורים שלי יחיו לנצח. גם אני אגב. ואז פתא...

דבורה עומר

ההורים שלנו תמיד שם. מהרגע שאנחנו זוכרים את עצמינו.
אף פעם לא האמנתי שזה ישתנה. ההורים שלי יחיו לנצח. גם אני אגב.

ואז פתאום אמא שלי מתה. מאלצהיימר.

זה נכון שהיתה חולה. אבל היינו מדברות. לפעמים יותר. לפעמים פחות.
היינו מחזיקות ידים. לפעמים הייתי שוכבת לידה במיטה הגדולה.
הייתי באה אליה לפנות ערב. היינו רק שתינו לבד. לפעמיים הייתי בוכה לפעמים לא. בדר"כ כן.

הייתי שואלת אותה : ''אמא את יודעת מי אני?'' והיא הייתה אומרת:'' בת שלי.'' ומחייכת אלי.
ותמיד היתה שואלת את אותה שאלה. "איך באת?"
ואני תמיד עניתי את אותה תשובה.

הייתי בטוחה שזה ימשך ככה עוד שנים. בטח עוד 5-10 שנים. ולכן הייתי מופתעת כל כך שפתאום מתה.
כן כן פתאום. תמיד היא הייתה שם. אבל תמיד.
גם כשלא היתה. היא היתה. יש לי אפילו פתק ממנה שכתבה לי בחודשים האחרונים של חייה. אפילו חתמה לנו על ספרים שלה . את זה אף פעם לא שכחה לעשות עד הרגע האחרון. לכתוב.

לא ידענו בדיוק מה היא חושבת ומה היא שומעת.

ביום האחרון של חייה אפילו נגבה לי את הדמעות. עמדתי מעליה ובכיתי :'' אמא אמא איפה כואב לך?'' והיא בשארית כוחותיה הרימה את ידה וניגבה לי את הדמעות. היה ביננו קשר מיוחד.

כשלא קיבלו אותי לאל על להיות דיילת אוויר היא קיבלה את זה יותר קשה ממני. היא בכתה 3 ימים .
את כל החברות שלי קבלו לאל על ואני כמו שאתם יודעים הייתי יפה, גבוהה, רזה, ושזופה. בעיקר שזופה.
לא קיבלו. עד היום אני לא מבינה למה.

בחודשים האחרונים היתה שואלת אותי שוב ושוב: " הייתי אמא טובה?'' ''ברור שהיית אמא טובה. היית אמא מדהימה. אין אמהות כמוך.''

מה שבעצם רציתי להגיד שלאבד הורה זה בעצם להתבגר. וזה מבאס!